עמנואל קאנט - כלל פרטי

---

קאנט, בראשונה משלוש הביקורות שלו, 'ביקורת התבונה הטהורה', מבסס כללים שבאמצעותם התבונה האנושית מכירה את העולם. בביקורת השלישית, 'ביקורת כוח השיפוט', הוא מתאר את היכולת שלנו לכלול מקרה פרטי כלשהו לתוך מושגים ועקרונות כלליים שהתבונה שלנו מכירה. כך אנחנו יכולים להתבונן בעץ מסוים ולהכניס אותו לקטגוריה הכללית של 'עץ'. דרכי הפעולה של כוח השיפוט, בניגוד לתבונה, אינן ניתנות לתיאור באופן רציונלי באמצעות חוקים מוחלטים. התבונה מספקת כלל, וכוח השיפוט דואג לתווך בין המקרה הפרטי לבין הכלל. בפעולתו כוח השיפוט מעבד, מארגן ומתאם את מכלול הפרטים לעיקרון הכללי.

במקרים מסוימים התבונה לא מוצאת למקרה הפרטי שותפות עם מקרים אחרים, ועדיין היא משתמשת בעקרונות השכל ומחפשת אופנים לאחדות בתוך מסגרת של קטגוריה כללית. התבונה מניחה שיש חוקיות כלשהי באובייקט שאותו אנחנו מעריכים, ועם זאת אין באפשרותה לנסח כלל עבור חוקיות זו. אנחנו מוצאים באובייקט איזה ארגון פנימי שנועד למטרה כלשהי, אך לארגון זה אין חוקיות מוכרת ומטרתו אינה ברורה. במקרים כאלה כוח השיפוט יוצר חוק מתוך המקרה הפרטי ובוחן את האובייקט לפי אותו חוק שנוצר ממנו עצמו - כך אותו עיקרון ארגון פנימי שמצאנו באובייקט מוערך על פי התאמתו לאותו אובייקט, ובאופן די אבסורדי נוצר כלל של אחדות וחוקיות שמתאים להערכה של מקרה אחד בלבד - כלל פרטי.

כך על-פי קאנט קורה בהערכה של יופי - בטבע וגם באמנות. כשאנחנו מעריכים אובייקט אמנות מסוים כדבר יפה אנו מגלים בו איזה ארגון פנימי, אך אנחנו לא מסוגלים לנסח חוקים שבאמצעותם אפשר להבין את אותו הארגון או שבעזרתם אפשר למצוא את ערכו האמנותי של האובייקט. בניגוד לתפיסות של הוגים אחרים על אסתטיקה, ערכה של היצירה אצל קאנט לא נקבע לפי התאמה לדרישות של מבנה או ז'אנר מסוים. לדעתו אין תנאים מוחלטים שייצרו אמנות מוצלחת ואין חוקיות קבועה שבה נוכל לדבוק כדי ליצור אובייקט יפה. אמנות טובה יוצרת כללים פרטיים שאין לנו יכולת להסביר את טבעם - אנחנו פשוט מקבלים אותם מתוך תחושה אינטואיטיבית בנכונות שלהם. קאנט אף מבהיר שאי אפשר ללמוד מתוך כללים פרטיים אלה לעתיד, כי ייתכן שמה שהיה תקף ליצירה אחת לא יתאים ליצירה אחרת ולא יַקנה לה את אותו היופי שהיה ביצירה הראשונה.

בכתיבה של מוזיקה קורה לא מעט שמרגישים את החד-פעמיות ואת הייחודיות של חוקים וכללים. משהו בארגון הפנימי של כל חומר מוזיקלי בונה איזה מרחב אסתטי פרטי ומאפשר התנהלות שיכולה להיות בלתי צפויה, שונה ולפעמים מנותקת או מנוגדת לכל התרחשות מוזיקלית שידענו בעבר. אנחנו יכולים לנתח ולנסות למצוא חוקיות למקרה מסוים אבל יש כמה בורות בדרך.. קודם כול, החוקיות שלכאורה נמצא מורכבת מסך פרמטרים עצום של המרחב המוזיקלי כארגון כולל, המכיל דקויות אינסופיות, ורוב הסיכויים שלא נוכל להגדיר את הנקודה הספציפית שמאפשרת לדבר לקרות (אם בכלל יש כזו בתוך מכלול ההתרחשויות). דבר שני, גם אם נצליח להגדיר במדויק את סך התנאים, לא נוכל באמת להכיל בדיוק את אותו החוק על מקרה אחר, כי כל ארגון מוזיקלי אחר יכיל סך פרמטרים אחר עם דקויות משלו. אפילו באותה היצירה ייתכן שמה שהיה מוצלח או יפה בְמָקום מסוים, לא 'יעבוד' בהמשך. זאת כי המרחב המוזיקלי כמכלול ממשיך להתעצב ולהשתנות.

אז מה, בעצם אנחנו לא יכולים ללמוד כלום ממה שיצרנו?! כמי שרואה את היצירה במוזיקה כזירה לחקירה, אפשרות כזו מעוררת בי הרבה תהיות וספקות. אני מאמין שאנחנו כיוצרים לומדים כל הזמן ומבינים דברים שעוזרים לנו להתנהל בכתיבה בעתיד. גם אם אנחנו לא יודעים לשים את האצבע על הכלל המדויק, אנחנו מבינים המון באינטואיציה, ואפילו יכולים לגלות באופן רציונלי כיוונים כלליים שמתאימים במפגש עם חומרים מוזיקליים מסוגים מסוימים. לדעתי בהתנסות בכתיבה במרחבים מוזיקליים פרטיים שונים אנחנו יכולים לזהות דפוסים שקורים באופן אוניברסלי יותר, ולעומתם כאלה שהם ממש פרטיים וייחודיים. אולי לא נוכל באמת לחזות שפעולה מסוימת שנעשה תביא לתוצאה שבדיוק אותה צפינו או שתגרום ליצירה להישמע יפה באותו המקום, אבל אני מאמין שמה שלמדנו מהניסיון יכול לעזור לנו ולתת לנו את הכיוונים הנכונים בהתנסות בכתיבה בעתיד במרחבים מוזיקליים אחרים ושונים.