אריסטו והמוזיקה כחיקוי מציאות

---

בלב התורה של אריסטו על אסתטיקה עומד רעיון ה'מימזיס', חיקוי המציאות. אריסטו מגדיר טרגדיה טובה ככזו המייצגת מאורעות בצורה מהימנה ביותר, על-פי הסבירות שמאורעות כאלה יקרו במציאות. רעיון המימזיס עובר לאמנות כשאיפה לייצוג מדויק ומוצלח של העולם, של הטבע, ואפשר בקלות להבין אותו בהקשר למדיות כמו אמנות פלסטית וספרות. אבל מה בקשר למוזיקה? האם היא יכולה לחקות מציאות, ואם כן באיזו דרך?

עמדה רווחת שהמוזיקה לגמרי משוחררת מעמדות של חיקוי ושל ייצוג, ובאמת ניסיונות של מוזיקה 'תכניתית' לחיקוי של טבע או של מאורעות יכולים להיות מובנים רק בהאזנה מתוך ידיעה מראש של הרעיונות ה'חוץ-מוזיקליים'. לדעת אריסטו המוזיקה, כשהיא מלווה שירה, יש לה רק אלמנט קישוטי. לעומת זאת הוא מזכיר את האיכויות של מוזיקה אינסטרומנטלית ככזו המחקה ''אופי, ריגושים ופעולות''. חשוב להבין שהדיבור על אופי בהקשר הזה אינו במשמעות של 'אמיץ' או 'חכם' וגם לא 'קודר', 'אנרגטי' וכיו"ב. 'אופי' הוא משהו שיותר דומה ל-אופן התנהלות לפי עקרונות או חוקים מסוימים.

לרעיון הזה של מוזיקה כחיקוי של 'אופי' אני בהחלט יכול להתחבר. בתהליך הכתיבה אני מרגיש שכל חומר מוזיקלי בדרכו "דורש" ממני לפעול לפי 'אופי' מסוים, לפי עקרונות וכללים שיש בבסיסם יסוד של מציאות. העקרונות האלה לרוב אבסטרקטיים ואני לא יכול לתאר אותם במילים, אבל לדעתי זה היתרון הכי גדול שלהם – הם עוברים במוזיקה דרך האוזניים לראש, לגוף וללב מבלי הצורך במילים, וזאת אחת העוצמות הגדולות של המוזיקה.. אז אולי בהאזנה למוזיקה טובה, שנכתבה מתוך רגישות ושאיפה לדיוק, אנחנו יכולים ללמוד דברים על העולם, שייתכן שבכלל לא ניתן לתאר אותם במילים.. אתם לא חושבים שזה מדהים?!