וסילי קנדינסקי - על הרוחני באמנות

---

עוד מהפוסט הקודם על קנדינסקי בטח הבחנתם באיזה טון מיסטי-נבואי בבסיס דבריו. אחד החיבורים הגדולים שכתב על ציור, יצירה ואמנות, שנקרא כשם הכותרת, 'על הרוחני באמנות', מלא דימויים, אמירות ומושגים המשקפים את התשוקה הכמעט דתית שלו בדיבורו על האמנות.

קנדינסקי האמין, בשנת 1912, שהאמנות עומדת על סף עידן מכריע בהתפתחותה. הוא מדבר על אמונתו ש"אנו מתקרבים לתקופת הקומפוזיציה המודעת, התבונית". ואכן במוזיקה למשל חלו מִפְנים דרמטיים ביחס לקצב, הרמוניה וצורה וביחס לעיסוק התאורטי המודע ביצירה. אלה התבטאו במלוא העוצמה ביצירות של מלחינים בני התקופה כמו סטרווינסקי ושנברג.

לצד תבוניות ותיאוריה קנדינסקי מדבר גם על "תחייתה של ממלכת הרוח החדשה", על אותה הֶכרחיוּת פנימית, שהיא "הכוח הרוחני של האובייקטיבי באמנות" ועל "האובייקטיבי המבקש להתגלות בלחץ עז במיוחד".. קשה שלא להיסחף בתשוקה הרוחנית של קנדינסקי ביחס לאמנות, ולא בכדִי. באמת יש בה בפעולת היצירה איזה קסם שייחודי רק לה.

בכל אקט של יצירה, בין אם זה שיר, מנגינה, סיפור, ציור, אתר אינטרנט, שיטת טיפול, מערך שיעור או כל דבר אחר שמפגיש בין היסוד האישי לאותם כוחות בעלי יסוד נצחי, אפשר למצוא את הרוחני ולהתפעם מהביטוי ומהתולדה של שני היסודות, מהכוח להטביע חותם אישי בנצח, מהיכולת לקבוע דגם ולעצב צורה אישית בחומר..